"מוכרחים היינו לפתח לנו קליפה נוקשה"

ב-8 בינואר הלכה לעולמה בוגרת הטכניון מוניקה תיבון ז”ל – חלוצה, לוחמת ואדריכלית.

חייה של תיבון שזורים בקורותיהם של היישוב העברי ושל מדינת ישראל – מעלייתה לארץ ישראל כנערה ב-1943, גיוסה לגדוד 22 של חטיבת כרמלי, לימודיה בטכניון והקריירה שלה כאדריכלית.

היא נולדה בבוקרשט בשנת 1928 ועלתה לארץ ישראל כנערה ב-1943. אביה, בעל חנות ספרים וגלריה, נפטר ברומניה. אחיה, שנלקח לעבודות כפייה, שוחרר באמצעות שוחד, ושני האחים הגיעו לארץ ישראל עם אימם, ביתו של הרב הראשי של רומניה. השלושה הגיעו לתל אביב בשנת 1943 והתגוררו אצל ידידים עד שמצאו דירה.

מוניקה החלה ללמוד בגימנסיה הרצליה, ובתום הלימודים נרשמה ללימודי ארכיטקטורה בטכניון. עם פרוץ מלחמת השחרור, שבועות ספורים לאחר תחילת הלימודים בטכניון, היא גויסה עם סטודנטים רבים לחטיבת “כרמלי” – גיוס שנערך בספריית הטכניון בהדר. היא עברה קורס קשר ושירתה כקשרית לאורך המלחמה בחיפה, בעכו, בגליל העליון ובחזית הסורית.

את בחיר ליבה לחיים, חיים תיבון, היא פגשה במלון הוטל דה אוליב בראש פינה בעת הפוגה מהקרבות, ובשנת 1951 הם נישאו בבית החייל בבאר שבע, שאותו ניהלה אימה. מוניקה וחיים תכננו יחד חמישה אתרי זיכרון המנציחים את מורשתה של חטיבת כרמלי ונופלי גדוד 22 בפרט.

לאחר שחרורה מהשירות הסדיר המשיכה תיבון בשירות מילואים, גם כאישה נשואה, עד שקיבלה פטור על “סעיף היריון” בחודש החמישי להריונה.

היא הייתה ממייסדי “עמותת ותיקי גדוד 22 תש”ח” של חטיבת כרמלי, ובמהלך השנים הייתה מעורבת בניהול העמותה. במלאת 20 שנים להקמתה של מדינת ישראל היא כתבה כך על חללי המלחמה: “זוכרת אני אותם כי קרובים הם לליבי, במשך כל השנים, קרובים יותר מאחרים, אשר החיים הפרידו בינינו. המוות לא הפריד. ידידים נשארנו לנצח. המלחמה שלנו, אז בתש”ח, לא נמשכה שישה ימים בלבד. היא נמשכה חודשים ארוכים, חודשים בהם היינו חייבים להרוג ולהתייתם, לפצוע ולהיפצע, לזהות את גופות טובי ידידינו  ולקבור אותם – ולשוב להילחם. מוכרחים היינו לפתח לנו קליפה נוקשה”.

כיום מוביל את העמותה סא”ל במיל’ ד”ר אליקים בן חקון, עמית הוראה בפקולטה למדעי הנתונים וההחלטות ומפקד לשעבר בחטיבת כרמלי, שסייע בהכנת הכתבה.

פרופ’ ארכ’ חיים תיבון, שהיה חבר סגל בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון, נפטר בחודש אפריל 2023.

לאתר גדוד 22 – כאן